<h1>חשק שלמה על שיטה מקובצת</h1>
<h2>דף ב.</h2>
גמ', הכל ממירין לכתחילה. תימה הא מסיק בריש חולין דאיכא הכל לכתחילה ואיכא הכל דיעבד וצ"ל דה"פ הכל ממירין לכתחילה דאי דיעבד תרתי דיעבד למה לי ושם הקשה רש"י גבי תמורה נמי תיקשה הכל ממירין לכתחילה דאי דיעבד תרתי למה לי ותירץ דהכל ממירין (הוא) נקט לפי שהוא לשון רהוט בפי התנאים כמו הכל סומכין והכל מעריכין א)וסיפא דתני אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים לא הוי שייך למיתני סופג על הכל ממירין כך פ"ה בריש חולין והשתא קשה דהא הכא ע"כ נחית לאקשויי ההיא קושיא כדפירשתי והתירוץ דרב יהודה לא משתמע כלל כמו שתירץ רש"י דא"כ הוי ליה למימר בהדיא משום דסופג את הארבעים נקט אם המיר מומר ופי' ר"ת דה"פ מאי דאמר הכל ממירין אינו ר"ל דיעבד דא"כ תיקשי תרתי דיעבד למה לי אלא נקט לישנא דמשמע לכתחילה כדקאמר רב יהודה הכל מתפיס בתמורה כלומר וקדושה אפילו במזיד דסד"א כיון דחייב מלקות בהתפסה זו לא קדש כדאמרי' במנחות [דף פ"א ע"א] על תמורה ארבעים בכתפיה וכשר גבי תודה שנתערבה בתמורה ומתה אחת מהן חברתה אין לה תקנה פי' לפי שהתודה טעונה לחם ותמורתה אינה טעונה לחם ופריך ולייתי בהמה ולחם ולימא אי הך דקיימא תמורה הא תודה והא לחמה כו' עד ארבעים בכתפיה וכשר ומיהו קשה (מדרבה) [מדר"י בר"י] דהא אמר לקמן יהיה לרבות שוגג כמזיד אלמא דפשיטא ליה דטפי תפסי תמורה במזיד מבשוגג ואומר ר"ב דלקמן מיירי במלקות דודאי לענין מלקות איצטריך לריבויי טפי שוגג ממזיד משום דלא אשכחן מלקות בשוגג אבל מתניתין לענין קדושה איצטריך לאשמועינן טפי במזיד מבשוגג כדפי' דסד"א ארבעים בכתפיה וכשר. עוד י"מ דבמתניתין נקט לישנא דלכתחילה לאשמועינן דאפילו במזיד היא קדושה ליקרב כדפי' דסד"א ארבעים בכתפיה וכשר אבל לקמן לענין קדושה איצטריך לריבויי שוגג דסד"א דהוי כמו הקדש טעות ואינו חל קמ"ל מיהו כל אותה ראייה דאייתינן מפ' התודה תשובה גנובה היא דה"פ ארבעים בכתפיה וכשר הדבר לעשות כן שאתה מורה הוראה לעשות כן וכי מותר להמיר לכתחילה ועוד קשה אמאי נקט הכל מתפיסין בתמורה אחד אנשים ונשים לימא הכל מתפיסין בתמורה ותו לא לכך נראה לר"י דה"פ דהכל מתפיסין בתמורה ותמורתן קריבה אחד אנשים כו' דסד"א אע"ג דכתיב אם המר ימיר להביא נשים אהני (קו"ח) [ריבוי] ואהני לשון זכר דאהני מה שכל הפרשה נאמר בלשון זכר לומר שלא תקרוב אלא תמורה של זכר ואהני (קו"ח) [ריבוי] לומר שהיא קדושה להכי נקט לשון לכתחילה שהן רגילין לומר שאף תמורת נשים קריבה ותו לא מידי. תוס' אחרות. [שיטה מקובצת]. א) נראה דצ"ל וסיפא דתני אלא שאם המיר מומר הוצרך למתני משום דצריך לסיים וסופג את הארבעים דלא הוי שייך וכו'.
גמ', ור"מ דאמר יורש ממיר מ"ט. תימה דפליגי בסברות הפוכות דר"י מצריך קרא למעט היורש משמע דאי לאו קרא הוי מרבינן ליה ור"מ מצריך קרא לרבות משמע דאי לאו קרא ממעטינן ליה וי"ל דלתרוייהו משמע להו קרבנו למעט ומסברא אית לן למימר יורש כרעיה דאבוה הוא אלא דר"י סבר דיורש ממעטינן ליה מקרבנו וריבוי דהמר ימיר לרבות את האשה ור"מ סבירא ליה נמי דיורש כרעיה דאבוה ולא איצטריך קרא לרבויי אי לאו דכתיב קרבנו אבל כיון דכתיב קרבנו איצטריך קרא דאם המר ימיר כי היכי דלא נימעטי יורש מקרא דקרבנו ונוקמיה לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה. ור"מ מ"ט. תימה הא ר"י לא יליף יורש אינו ממיר אלא מסמיכה וסמיכה מקרבנו אבל אי לאו קרבנו הוי אמינא מימר ור"מ מוקי לה לבעלי חוברין א"כ מאי קא מיבעיא ליה מ"ט וי"ל דה"ק ור"מ אמאי מוקיא) לומר קרבנו ולא קרבן אביו דהא טפי הוי לן לאוקמי במיעט מבריבוי ומשני משום דאשכחן דיורש ממיר מש"ה ניחא לן לאוקמי לבעלי חוברין כי היכי דמגמר תחלת הקדש מסוף הקדש מלאוקמי בקרבן אביו ולא יהיו שוין סמיכה ותמורה. תוספות. [שיטה מקובצת]. א) חסר כאן וכן צ"ל אמאי מוקי לה לרבות בעלי חוברין ולא מוקי קרא למיעוט לומר דקרבנו ולא קרבן אביו וכו'.
<h2>דף ב:</h2>
גמ', לרבות את האשה. גליון הנה אחר שרבינן אשה מהמר ימיר קשה למה הוזקק הכתוב קרבנו למעט [יורש] ואולי לולי שמעטנו היורש מקרבנו יעלה על הדעת לרבות היורש מסברא להיות הבן קם תחת אביו דיורש כרעא דאבוה הוא. הרב המעילי ז"ל א) כתב לפי שכל הענין כולו בלשון זכר מתניא כל התורה כולה כתובה בלשון זכר ולא ממעט נשים ואדרבה צריך מיעוט בהרבה מקומות למעט נשים בני ישראל סומכים ולא הנשים סומכות ונמכר בגנבתו ולא בגניבתה וכ"ת דה"ק דיש הרבה לשון זכר מיותרים בפרשה דא"כ מאי פריך והאמר רב יהודה כו' דלמא הכא שאני וי"ל דמעיקרא נמי סמיך לפי שאינן בצבור והקשה הר"ב אמאי לא קאמר משום דכתיב בני ישראל בתמורה וסד"א נשים לא והכי אמרינן לקמן גבי עובדי כוכבים דתמורה אינה נוהגת בהם משום דתמורה קיימי אבני ישראל דלעיל מיניה וע"ק אמאי לא קאמר משום דגבי סמיכה כתיב בני ישראל ולא בנות ישראל וילפינן תחלת הקדש מסוף הקדש כדקאמר בכולה שמעתין וי"ל הא דילפינן תחלת הקדש כו' אינו היקש ולא גז"ש ואין ללמוד זה מזה אלא יורש דכיון דאשכחן גבי סמיכה דבעינן בעלים דכתיב קרבנו ותמורה [בעינן] בעלים כדדרשינן במתני' דתמורה בבית בעלים יש לנו ללמוד זה מזה ולומר כי היכי דלענין זה נקרא בעלים גם לענין זה נקרא בעלים אבל בשאר דינים כגון למעט נשים מתמורה לפי שמיעט מסמיכה בהא ודאי לא גמרי מהדדי. תוס'. צריך לומר דמעיקרא דאמר אשה מנין היינו מטעם שאין תמורה בצבור ומצי למימר לפי שכתוב בפרשה בני ישראל דמשמע ולא בנות עוד י"מ דברייתא נקט חד מג' טעמים דאיכא בהא [משום דנאמרה בלשון זכר והוי לאו] שאין בו מעשה ולאו שאין שוה בכל והדר מפרש דכולהו צריכי מלשון זכר לא סגי מההיא דרב יהודה מלאו שאין בו מעשה דהרי מגדף לכך אתא מטעמא דלאו שאין שוה בכל. גליון. ועיין בתוס' מנחות דף צ"ג. [שיטה מקובצת]. א) נראה דצ"ל הרב המעילי ז"ל הקשה דמה בכך שכל הענין וכו' הא כל התורה כולה וכו'.
<h2>דף ג.</h2>
תוס' ד"ה והרי מימר וכו', מהנך דשמעתין. גליון וי"ל דסבר דהוו שלשה כתובים מיהו קשה לר"י למה לי קרא גבי נשבע ומימר וי"ל דמוקמינן לדרשה אחריתי וי"ל. שם, מצי לתרוצי. גליוןא) לדבריו דלא חשיב למעשה (קאמר). [שיטה מקובצת]. א) נראה דצ"ל גליון ועוד י"ל דרוצה לתרץ לדבריו כו'.
רש"י ד"ה וכתיב גבי נותר. מה"ד דכתיב גבי נותר. ד"ה השתא קא מפרשינן לכולה ברייתא וקתני ואין. מה"ד ואין עושין תמורה השתא קא מפרשינן בברייתא דקתני ואין. ד"ה ה"ג דאיתקש תמורת בהמה וכו', יחיד ועושה תמורה. [צ"ל] יחיד עושה תמורה, אות ו' נמחק. ד"ה כי את מעשר בני ישראל וכו', תמורה. ומקשינן בזבחים וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש בקדשים ומתרץ מעשר דגן חולין הוא. ד"ה ת"ל ככה וכו', צבור ולל"א דכתיב בספרים ול"ג עליהן משמע. [צ"ל] ציבור א)לענין דכתיב בספרים ולספרים דגרסי עליהן משמע. ד"ה לא עשה מעשה וכו', כדמפרש להו לקמן. [צ"ל] כדמפרש כולהו לקמן. [שיטה מקובצת]. א) נראה דצ"ל ללשון הכתוב בספרים ואין מביא עליהן אבל לספרים דלא גרסי עליהן משמע.
<h2>דף ג:</h2>
גמ', שבועת אמתא). גליון כגון יככה אלהים וזו היא קללה האמורה בתורה בשבועת העדות. [שיטה מקובצת]. א)0נראה דדיבור זה צריך להיות על המקלל את חבירו וע"ז כתב השט"מ גליון כגון וכו'.
<h2>דף ד.</h2>
תוס' ד"ה מעשרותיהם וכו', אפילו בבת אחת אינו. כדאמרינן בקדושין [דף נ' ע"ב] גבי שתי אחיות דכיון דבזה אחר זה האחרונה אינה מקודשת בבת אחת לא תיחול לא האי ולא האי דבכל אחת יש לנו לומר שהיא אחרונה י"ל דיכול להיות בענין שיהיהא) שתים אף בזה אחר זה כגון אם אמר מעשרות הצריכין בשל ימין יהיו בשמאל שישאר [הצד השני] טבל וכיון דבשום ענין יכול להיות יש לנו לדון שכך היה דעתם מתחלה כדאמרי' בעירובין [דף נ' ע"א] גבי מרבה מעשרותיו שאני מעשר דאיתיה לחצאין דאי אמר תיקדש פלגא פלגא דחיטתא דקידשה לפי' ר"י שפי' שאין צריכין לומר שהיה דעתו כן כיון שיכול בשום ענין ואינן ככל שאינן בזה אחר זה. תוס'. [שיטה מקובצת]. א) נראה דצ"ל שיהיה חל מעשר אף וכו'.
גמ', אמרת דכתיב לא, [צ"ל] אמרת דהא כתיב לא. חרש אלא, [צ"ל] חרש ל"א דכתיב ונשיא בעמך לא תאור אלא. עשה הוא, [צ"ל] עשה הוא וכל אזהרת עשה אין לוקין עליה. משום רבי יוסי בר' חנינא אמרו אף המקדים תרומה לביכורים מאי טעמא דרבי יוסי ברבי חנינא אמר קרא, מתיבתא) אף עד תיבת אמר קרא בס"א אינו, וכן גירסת רש"י ז"ל. ודמעך אלו תרומה, [צ"ל] ודמעך זו היא תרומה, תיבת אלו נמחק. הראשונה מעושרת. רש"י לא גריס והתוס' גורסים כן. קרא את השם ואתמר רבי אלעזר, [צ"ל] קרא שם ואתמר עלה רבי אלעזר. [שיטה מקובצת]. א) נראה דצ"ל מתיבת משום עד תיבת מ"ט דר"י בר"ת בס"א אינו.
<h2>דף ד:</h2>
תוס' ד"ה רבא אמר וכו', אפילו נעשה בידים, וא"ת חורש בשור וחמור ליתסר בחרישהא) וי"ל מדגלי רחמנא בכלאי הכרם דאסירי ש"מ דשאר כלאים מותרים. תוס'. [שיטה מקובצת]. א) עי' תוס' חולין קט"ו ע"א ד"ה חורש.
<h2>דף ח:</h2>
גמ', אמר אביי לא לעולם, [צ"ל] אמר רבינא לעולם, תיבות אביי לא, נמחק. אם אינו מימר בחטאת, [צ"ל] אם אין ממירין בחטאת. אילימא בבעל מום הא דומיא דחטאת ואשם קאמר אלא לאו בתם וקתני זכין בו בחייו אמר רבינא, ס"א אילימא בזמן הזה הא דומיא דחטאת ואשם קתני והשתא ליכא חטאת ואשם אלא פשיטא בזמן שבית המקדש קיים ואי בבכור בעל מום סוף סוף דומיא דחטאת ואשם קתני אלא פשיטא בתם וקתני נותנה לכהן אלמא ממונא דכהן הוא דזכי בה מחיים אמר רבינא. ואשם קאמר אלא, [צ"ל] ואשם קתני אלא, תיבת קאמר נמחק. בבית הבעלים עושין תמורה בבית הכהן אין עושין תמורה, [צ"ל] בבית הבעלים עושה תמורה בבית הכהן אין עושה תמורה. כהן אין עושין תמורה, [צ"ל] כהן זה וזה אין עושה תמורה. היינו תנא קמא מאי לאו הכי קאמר בבית כהן הוא עושה תמורה ואין בעל עושה תמורה אלמא אית ליה לכהן זכיה בגוויה לא קשיא הא רבי יוחנן בן נורי הא רבי עקיבא אמר רב חסדא כו'. ס"א סברוה הני תנאי כר"ע סבירא להו דאמר היכן קדושה חלה בבית בעלים מאי לאו דרב נחמן איכא בינייהו לא הא ר"ע הא ר"י בן נורי אמר רב חסדא כו'. לא קשיא הא רבי יוחנן בן נורי הא רבי עקיבא אמר רב חסדא, [צ"ל] לא בפלוגתא דר"י ב"נ ור' עקיבא קא מפלגי. אמר רב חסדא. מ"ט דלמא, [צ"ל] מ"ט אילימא דלמא. מ"ט דלמא אזיל ישראל ושדי ביה מומא וממטי לחכם ואומר לו בכור זה נתן לי כהן במומו ומי שרי חכם הכי והא אמר רב אין רואין בכור לישראל אלא א"כ כהן עמו אמר רב הונא בריה דרב יהושע היינו טעמא דישראל אסור מפני שנראה כו'. ל"א א) מ"ט אילימא דלמא מעכב ליה ישראל לבכור דהוי בתוך עדריה עד דנפיל ביה מומא ואמר בכור זה נתן לי כהן, הא לא חזי ליה חכם עד דאתי כהן בהדיה דאמר רב יהודה כו' וכי אתי כהן הוא מגלה. אמר רב הונא בריה דרב יהושע משום דנראה כו'. אמר רב אין, [צ"ל] אמר רב יהודה אין. רב אשי אמרו ליה לטעום מר מידי אייתו לקמיה בישרא א"ל ליכול מר דמיברי משום דבוכרא הוא מנא לכו הא אמרו ליה, ס"א רב אשי אייתי לקמיה בשרא לא קא אכיל אמרי ליה אמאי לא קא אכיל מר אמר להו חלש לי עלמא אמרי ליה ליכול מר דראשית הוא אמר להו מנא לכון הדין אמר[ו] ליה כו'. הוא מנא, [צ"ל] הוא אמר להו מנא. כהן, ס"א כהן במומו. לכו הדתנן, [צ"ל] לכו הא דתנן. שלשים ובגסה חמשים יום ואם אמר לו תנהו לי בתוך זמנו הרי זה לא יתננו לו ואמר, [צ"ל] שלשים יום ובגסה נ' יום ואם אמר לו הכהן בתוך זמן זה תנהו לי הרי זה לא יתנו לו ואמר. לשון אחר וכו' מאי אמרת וכו', מתיבת לשון אחר עד תיבת מאי אמרת מוקף בחצי לבנה ס"א ל"א מר זוטרי וכו' דזבן לן פלוני כהן במומו אמר להו מי לא שמעיתו לכון דרב חסדא דאמר לא שנו וכו' אמר רב הונא כו' עד ואמר רב ששת כו' אמר ליה התם לא יהיב דמי הכא יהיב דמי מאי אמרת דלמא מוזיל גבן דסבר כהן דכי הוי ליה בכור אחרינא לא יהיב דמסיק אדעתיה מי יימר דהוי ליה השתא מיהא בוצינא כו'. מאי אמרת מוזיל כהן גביה דסבר כהן דכי הוי ליה בכור אחרינא יהיב ניהלי לא דמסיק, [צ"ל] מאי אמרת דלמא מוזיל כהן גבן [לאיי מסיק], ומתיבת דסבר עד תיבת דמסיק נמחק. [שיטה מקובצת]. א) עי' ברי"ט אלגאזי על הלכות בכורות להרמב"ן ז"ל בפ"ה דבכורות דהביא גירסא זו בשם הרגמ"ה ז"ל וכתב דבזה נסתלק קושית התוס' כאן ד"ה דילמא וא"ת היכי חייש וכו'.
<h2>דף ט.</h2>
גמ', ולכתוב לא יחליפנו ולא בעי לא ימיר. שאם יחוייב על מה שיחליף בשל אחרים אף כי בעצמו במה שימיר. הוה אמינא תצא זו ותכנס זו. כי כן הוא לשון החילוף ואז ילקה ואם לא הועילו מעשיו כי הקדשתם אינו יוצא לחולין אמנם לוקה אחר שנתכוין להוציא ההקדש לחולין אמנם כשאין בדעתו להוציא הראשונה לחולין יעלה על דעת שלא ילקה קמ"ל והנה שיעור הדברים לשתוק מאם לא ימיר ולכתוב לא יחליפנו והיה הוא ותמורתו ואז יובן שהתמורה קדש והשיב דהו"א תצא זו ותכנס זו דלקי כי כן הוא לשון חילוף ויאות שילקה אחר שכוון להוציא הקדש לחול אמנם ממיר שאמר זו תמורת זו אשר יכוין בה שיהו שניהם קדש רק שאמר בלשון תמורה א) וגם זה לוקה אחר שהמיר ואמנם אמר תצא זו ותכנס זו לוקה רצה לומר כשהיו לפניו בהמות אחת חולין ואחת הקדש שנפל בה מום והניח ידו על בהמת חולין ואמר הרי זו תחת זו תמורה לוקה אמנם אם הניח ידו על בהמת הקדש ואמר הרי זו תחת זו אין זו תמורה רק נעשה כפודה בעלת מום בבהמת חולין. הר"מ המעילי ז"ל. לכתוב לא יחליפנו. לאו משום דפשיט טפי דהא ודאי כי הדדי נינהו דמה לי בשלו ומה לי בשל חבירו אלא לפי שהוא ראשון בפסוק בעי לשתוק קרא מלא ימיר ומשני דהו"א בחילוף של אחרים ודאי לקה דבסתמא דעתו שתצא זו ותכנס זו דאטו בשופטני עסקינן שיחליף עם חבירו חולין בקדשים אא"כ סבר שיצאו לחולין ואע"ג דלא אהני מעשיו שבכך לא תצא לחולין מ"מ ילקה שחישב להוציאה לחולין אבל בהמתו בסתמא אין בדעתו שתצא לחולין אלא רוצה להקדיש שתיהן. [שיטה מקובצת]. א) נראה דחסר כאן וצ"ל לא לקי קמ"ל דגם זה לוקה אחר שהמיר ואמנם נראה דהא דאמר דאם אמר דתצא זו וכו'.
<h2>דף י.</h2>
גמ', מלבד אשר תשיג ידו גו'. בחומש פי' בקונטרס להביא קרבנות נדבה שמביא קרבנות נדבה בהשיג יד עם חובתוא) ובתלמוד לא משמע כן. [שיטה מקובצת]. א) פי' רש"י בחומש הוא מדברי הספרי שם ונראה דדרשת הספרי הוא מסיפא דקרא דמסיים כפי נדרו אשר ידור ודרשה דקרא הוא מאשר תשיג.
<h2>דף יא:</h2>
גמ', לא אמר תפשוט ליה מדידיה. ס"א לא אמרי א"ל אביי פשיט מהא דאמרת תפשוט ליה מדידיה. גליון תימה דמאי ס"ד הלא הכא ליכא רק חד מיגו י"ל דמעיקרא סבר דלא בעי רק ממיגו0א) בתרא דבהמה פשיטא ליה דאמרינן ליה ומש"ה מייתי מרבא דאמר הך מגו בתרא ודחינן ליה דמ"מ ליכא רק חד מיגו ובקצת ס"י נ"א בעי רבא הקדיש אבר אי קדיש קדושת הגוף אי לא א"ל אביי פשוט מהא דאמרת הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף זכר לדמיו חד מיגו והכא תרי מיגו. [שיטה מקובצת]. א) נראה דצ"ל רק ממיגו (קרא) [קמא] דמיגו בתרא היינו מיגו דאקדשה לחד אבר וכו' פשיטא ליה וכו' דאמר הך מיגו קמא ודחינן וכו'.
<h2>דף טו.</h2>
גמ', אלא לעולם (תיבות אמר ליה נמחק) לא תיפוך ולא קשיא דר"י אדר"י דמתניתין איירי באבודה בשעת כפרה ולכך אמר תמות אבל בשתיהן עומדו' דנמצאת קודם כפרה ואינה אבודה אלא בשעת הפרשה רועה ואידי ואידי אליבא דרבנן דרבי0א) ולומר דהא דאמרינן חמש חטאות מתות היינו לאחר כפרה דהא מפורש במעילה דאפילו במפריש שתי חטאות לאחריות אמר ר"ש תמות דה' חטאות מתות סתמא קתני בין כיפרו בין לא כיפרו ואפילו באחריות. פי' מתוס' שכתבו לשון קונט' כנ"ל. [שיטה מקובצת]. א) נראה דצ"ל ולא מצי לתרץ כן אליבא דר"ש ולומר דהא דאמר ר"ש חמש.
<h2>דף טו:</h2>
גמ', והא הכא (תיבת דאיכא נמחק) דמתו בעליה וקרבה משמע אבל אי הוה סבר אינה מתה ניחא וכן למאי דמסיק אין מתה בצבור וקשה דמ"מ קשה נהי דאינה מתה מ"מ תרעה א)0וי"ל דלמ"ד כו' וא"ת תיקשי למתני' דר"י דאית ליה נתכפרו דצבור מתה ובמתה דצבור לא פליג כדמשמע מתניתין דאמר ר"ש מה מצינו כו' משמע דבהנהו ג' לא פליג ר"י ואפ"ה פליג בנתכפרו דצבור וי"ל דודאי היכא דלא מתו כל הבעלים לא פליג ר"י אבל היכא דמתו כל הבעלים כגון הכא דמסתמא מתו כל אותם שהיו בימי צדקיה והוה ס"ד למאן דאית ליה דנתכפרו מתה בצבור כמו כן מתו כל הבעלים תמות בצבור ומסיק רב פפא דאפי' למ"ד כו' אפי' מתו כל הצבור לפי שאין צבור מתים כלומר אפי' מתו כולם אין להם תורת מתה וכן משמע הסוגיא דהכי פירושא מדבעיא מנלן לרב פפא הא כו'. תוס' אחרות. [שיטה מקובצת]. א) נראה דצ"ל וי"ל דודאי כיון וכו' והס"ד ואח"כ מה"ד קס"ד. וא"ת תקשי וכו'.
<h2>דף יח.</h2>
גמ', (ואי) [דאי] עבר ומקריב כו'. אר"י דלכאורה משמע דקאי המיעוט בולד חטאת לומר שאם הקריבו עובר בעשה אבל אתמורת אשם לא קאי דכיון דהלכה באשם [דהוי] עולה אם הקריבו אשם פשיטא דעובר דכל המשנה בקדשים עובר משום מוצא שפתיך תשמור ואע"ג דבנזיר אמרינן תמורת אשם כדי נסבא כדפי' לעיל דהוי בעי לאוקמי בולד עולה ולא היה חושש ליישב לשון הברייתא מ"מ נראה לר"י דלא נהירא לאוקמי אולד חטאת גרידא מדקאמר ר"ע אינו צריך כו' משמע דר"י איירי באשם ונראה לר"י דודאי אי עבר ומקריב בין תמורת אשם ובין ולד חטאת קאי בעשה ודקשיא לך דבלאו הכי איכא עשה דשינוי קודש י"ל דאין זה שינוי קודש כששחטו לשם אשם כיון שעיקרו בא מאשם להכי אצטריך רק. תוס'. דאי עבר ומקריב קאי עליה בעשה. נראה דקאי אולד חטאת לעשה אבל אתמורת אשם לא קאי כיון דהלכה דקרבה עולה ממילא ידענא דאם קרבה אשם דעובר משום מוצא שפתיך וכ"ת דאתא לעשה יתירא באשם מ"מ ניחא טפי לאוקמי בולד חטאת וזה קשה מדאמר ר"ע אין צריך קרא לאשם משמע (לת"ק) [לר"י] צריך קרא באשם וצריך לומר דקאי נמי אתמורת אשם וס"ד דלא הוי [שינוי קודש] כששוחט לאשם כיון דמכח אשם קאתי לכך צריך רק. וא"ת בסמוך גבי ר"ע דפריך לישני להו לעשה י"ל דלא משמע להו (דעשה) [דעובר בעשה] כי אם למימרא בעלמא ולא נהירא דא"כ מאי קאמר ר"ע אין צריך לעשה וצריך לומר דר"ע טעה בדברי ר"י וס"ד דלית ליה הלכתא ואמר ליה איסורא באשם תמצא בגופיה ופריך0א) מהלכתא כן והקשה ר"ע אי הוי סבירא לי כוותיך דלית לך הלכתא מוקמינן להו לאיסורא אבל לדידי דאית לי הלכתא אתי הוא לכדרב הונא והוי כאלו לא נאמר דאיזהו נשך [דף ס"א ע"א]. הר"י בגליון. [שיטה מקובצת]. א) נראה דצ"ל ופריך ל"ל קרא והא הילכתא כן ומשני דר"ע ה"ק לר' ישמעאל אי הוי כו'.
גמ', ר"ע אומר כו' ופריך תלמודא הלכתא גמירא לה וא"ת לימא ליה דלהכי אצטריך דאי עבר [והקריב] ועבד עובר בעשה וי"ל דהוא לא משמע אזהרה וא"ת א"כ מאי קאמר אינו צריך הא אצטריך שפיר קרא דרק דהוא לא משמע אזהרה ואר"י דר"ע טעה בדברי ר"י וסבר דלית ליה באשם דתמורתו עולה ודריש רק ליאסר תמורת אשם להקרבה ולהכי אמר ליה איסור תמצא בקרא דאשם גופיה דכתיב הוא וא"ת והא ר"ע גופיה אית ליה דאשם הוא לכדרב הונא אתא מיעוטא וא"כ מאי קאמר אינו צריך רק למיעוטא הרי אומר אשם הוא וי"ל למאי דפי' דר"ע היה טועה בדברי ר"י ניחא דה"ק בשלמא לדידי דאית לי הלכה אייתר הוא לכדרב הונא אלא לדידך דלית לך הלכה טוב לך למדרשיה0א) לכדרב הונא. תוס'. שיטת התוס' קשיא טובא דדוחק גדול הוא זה לומר דטעה ר"ע בדברי ר"י ועוד מנלן לתלמודא דר"ע טעה בדברי ר"י ולא משמע ליה מהוא דאי עבר ואקרביה קאי בעשה ומאי פריך ליה למה לי קרא דלמא ר"ע ס"ל דהוא בא דקאי עליה בעשה ולא טעה בדברי ר"י ולא תקשי מידי ואין לומר דמשום הכי קסבר תלמודא דטעה ר"ע דאל"כ רב הונא דלא כמאן לא כר"ע ולא כר"י הא ליתא דהא עדיין לא אסיק אדעתיה הא דרב הונא כלל ועוד דהא לא קשה מידי דכי נמי תוקמא כרב הונא מ"מ נפקא לן שפיר דאי אקרביה לאשם עבר בעשה כדקאמר הוא בהוייתן כלומר בהוייה שיש לו להיות דהיינו עולה ולא אשם ואף ללישנא דבעי עקירה ומפרש הוא בהויית אשם וצריך שיעקרנו בפה לשם עולה מ"מ מלתא דפשיטא הוא דאשם פסול הוי כיון דהלכתא גמירי דבאשם עולה הוי בודאי עבר כששחטו סתם שעשה שינוי קודש ועבר בעשה והוא לא אתא למשרי כששחטו סתם שיהא כשר לאשם אלא לאסרו לעולה ועוד ר"ע דטעה בדברי ר"י מאי קאמר אינו צריך רק ומהוא נפקא לן שפיר אדרבה כיון דממיעוטא דרק חזינן שפיר חטאת ואשם אייתר ליה הוא לכדרב הונא לכך נ"ל לפרש דתלמודא משמע ליה דר"ע דקאמר אינו צריך פי' לאזהרת עשה דמהוא נפקא לן שפיר הוא קרב ואין תמורתו קריבה פי' ואי אקרבה קאי עליה בעשה ופריך תלמודא ולמה לי קרא למיקם עליה בעשה הלכתא גמירי לה כל שבחטאת מתה כו' ומעתה קאי עליה בעשה דשינוי קודש ומשני אה"נ אצטריך קרא לכדרב הונא כלומר מכח ההלכה הוה נפקא לן שפיר ואי אקרבה לאשם קאי בעשה דשינוי קודש אלא דהו"א דגם אי אקרבה סתמא נמי עבר בעשה דסתמא לשם אשם קאי וקא עבר בעשה דשינוי קודש והשתא גלי לן קרא הוא בהוייתן יהא כלומר בהוייתן שיש לו להיות דהיינו עולה ואי אקרבה סתם לא עבר שהרי כשר לעולה והיינו נמי דקאמר ר"ע במילתיה הוא קרב ואין תמורתו קריבה כלומר הוא קרב לאשם ואין תמורתו קריבה אשם דהיינו נמי כאשם שניתק לרעייה דתמורת אשם הוא רועה שהרי בחטאת היא מתה וללישנא דבעי עקירה אי לאו קרא מכח ההלכה נפקא לן שפיר דאי אקרבה לאשם עבר בעשה דשינוי קודש (אלא) ה"א דאי אקרבה סתם לא עבר גלי לן קרא דאף כי אקרבה סתם עבר בעשה דשינוי קודש שהרי אשם פסול הוא שקרב והוי כאלו מקריב עולה לשם אשם דהא דקאמר קרא הוא בהוייתו יהא פי' בהויות אשם מלתא דפשיטא שלא להכשיר אלא לפסול כדפי' והוי מצי למיפרך שפיר והא אמר ר"ע דמכח ההלכה נפקא לן דאי אקרבה קאי בעשה דשינוי קודש אלא שהיה קל לתרץ אה"נ וכי איצטריך קרא לחטאת ומתוך שהתירוץ קל לא חשש התלמוד לפרשו א"נ ר"י ס"ל דלא הוי שינוי קודש אי אקרבה לאשם כיון שתחלתו לאשם הוקרב אע"פ שנשנית ההלכה ובזה פליגי ר"ע ור"י. כך נראה לי ברוך. [שיטה מקובצת]. א)0נראה דצ"ל טוב לך למדרשיה לקרא דאשם הוא למעט דאין תמורתו קריבה מלמדרשיה לכדרב הונא.
<h2>דף יט.</h2>
גמ', והא הכא דליכא שם שלמים על אמו. לפי' הראשון ה"ק כלומר לשם למה הופרשה לשם פסח ואין שם פסח לנקבה ולפי' שני דליכא שם שלמים על אמו כלומר תחילת הפרשתו לא היה לשם שלמים אלא לשם פסח ואעפ"כ קרב שלמים אף כאן אע"פ שתחילת הפרשה לשם אשם יקרב בנה עולה ומשני אחר הפסח כו' לפי' הראשון נפרש דהוי שפיר שם שלמים על אמו דהוי כאילו הופרש לשם שלמים ושם שלמים בנקבה ולפירוש שני נפרש הואיל ואחר הפסח קרב שלמים הוי שפיר כאילו תחילת ההקדש הוקדש לשלמים. תוס' אחרות גליון. ללשון ראשון לכאורה משמע דלא פריךא) לרב חסדא דטעמא משום דקרב למה שהאם עומדת מכאן ואילך בין בולד בין בתמורת אשם ובין במפריש נקבה לעולה [וילדה זכר] אבל הכא לפני הפסח אם מקריב הולד פסח האם תעמוד לשלמים ולרבא פריך דפסח ושלמים כחדא דמי. הר"י ז"ל בגליון. [שיטה מקובצת]. א)0ר"ל דלא פריך על ר"ח מלפני הפסח דלא קרב שלמים דטעמא וכו'.
גמ', תמורת ולד אשם, תיבת ולד נמחק. מודי רבי אליעזר, [צ"ל] מודי רבי אלעזר, וכצ"ל לקמן, אות י' נמחק. הוא עצמו לא קרב. ל"א וכליל לאשים דברי הכל ורמינהו המפריש נקבה לעולה וילדה זכר ירעה כו' ר' אליעזר אומר הוא עצמו יקרב עולה אבל לרבנן ימכר אמר רבה בר רב הונא במחלוקת שנויה וכליל לאשים ר' אליעזר היא רבא אמר אפילו תימא כליל לאשים רבנן היא תמורת עולה שנייה להך קדמייתא דאפריש זכר היה והוה חזי להקרבה וכיון דהוה חזי להקרבה בשעת הפרשה לא קנסו [רבנן] בולד דתמורה ואמרי רבנן ולד דתמורה נמי מיקרב אבל מפריש נקבה לעולה כיון דבשעת הפרשה לא אפריש זכר קנסוהו רבנן [בולד] ואמרו דולד דנקבה ניזבן כיון דאימיה לא קרב [גופה ולד נמי לא ניקרב. ההגהות בשטמ"ק עפ"י מלאכת שלמה] גופיה אלא ימכר. ורמי דר' אליעזר אדר' אליעזר ומי אמר ר' אליעזר אע"ג דאימיה לא קריב גופיה דלא חזיא ולד מיהא כיון דחזיא קריב גופיה ורמינהו תמורת אשם כו' בדמיו הוא דמייתי אבל ולד גופיה לא יקרב אמר רב חסדא כו' לדידי אע"ג דאימיה לא קרב גופיה לאשם ולדה קרב דהא חזי לדילכון אודו לי מיהאא) דולד ימכר הוא ויביא בדמיהן עולות לנדבת יחיד ורבנן אמרו יפלו דמיו לנדבת צבור רבא אמר אפילו תימא כדקתני מפריש נקבה לעולה איכא שם עולה על אימיה ונחתא קדושה לגופיה ולד נמי קדיש לגופיה תמורת אשם דליכא שם עולה על אימיה ולא קדשיה אלא לדמי ולד נמי לא קדיש גופיה אלא ימכר איתיביה. נקבה לפסחו ירעה עד שיסתאב ותמכר, [צ"ל] נקבה לפסחו תרעה עד שתסתאב ותמכר. תרעה עד שיסתאב ויביא, [צ"ל] תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא. (ר' אלעזר) אחר הפסח, על תיבות ר' אלעזר נרשם למעלה קו להורות כי לפ"ד ראוי למחקו. אין ה"נ ופליגי אביי אמר, [צ"ל] אין ה"נ פליג אביי אמר. ולד נמי לדמי פסח. ס"א ל"א א"ל אביי מי בעי ר' אלעזר שם קרבן על אמו והתניא המפריש נקבה לפסחו כו' והא פסח דליכא שם שלמים על אמו ולא קדיש גופיה אלא לדמי ולד קאמר ר' אלעזר דקדיש גופיה לשלמים א"ל שאני פסח דכי מקדיש פסח בשאר ימות השנה קרב שלמים ואי טעמא דר' אלעזר כיון דאיכא שם עולה על אמו וקדשה לגופה ולד נמי קדיש לגופיה נפלוג ר"א ברישא בילדה קודם הפסח דהוא עצמו קרב שלמים דהא איכא שם שלמים על אמו אה"נ ואמתין (ס"א ונפלוג ר"א ברישא כי היכא דקאמר בתמורת עולה דהא איכא שם עולה על תמורה ואמר ר"א דהוא עצמו יקרב עולה ה"נ ואמתין) לרבנן עד דסיימין מילתיהון וסוף פליג עליהון אביי אמר היינו טעמא דר"א דקסבר למקום שהמותרות הולכות לשם הולד הולך מותר עולה דקרב עולה ולד תמורת עולה נמי קרב עולה מותר אשם דלא קרב אשם אלא ירעה ולד דתמורת אשם נמי ירעה וכן מותר פסח אחר הפסח דקרב שלמים ולד נמי קרב שלמים אבל לפני הפסח אימיה למאי אקדשיה לדמי ולד נמי לדמי מתיב. והא הכא דאימיה לדמי ואמר רבי אליעזר הוא עצמו קרב פסח ולא מוקמינן ליה באימיה אמר כו'. ס"א והא מותר פסח דשלמים הוא דקרב ולד אמר ר' אלעזר קרב פסח אמר כו'. רבינא במפריש כו' רבי אליעזר סבר, [צ"ל] רבינא הכא במפריש כו' ור' אלעזר סבר. אבל היא קדשה, [צ"ל] אבל הוא קדשי, ס"א ואע"ג דאימיה לא קרב גופה דלא חזיא ולד דחזי קרב גופיה אלמא תרוייהו אקדש ועובר לאו ירך אמו הוא. [שיטה מקובצת]. א) צ"ל מיהא דימכרו ויביא כו' ורבנן פליגי ואמרי דמותרות לנדבת צבור אזלי.
<h2>דף כ:</h2>
תוס' ד"ה ולד שני וכו', ואפילו. גליון לר' אליעזר ולרבי אליעזר אפילו לרבנן דר"ש ולד ראשון נמי אינו קרב וכ"ש שני ומותיב מדריב"ל דאמר אפילו לרבנן דאמרי ראשון קרב בשני מודו אלמא שני גרע מראשון אבל לרבאא) לכ"ע ולד קרב. [שיטה מקובצת]. א) נראה דצ"ל [ל]רבה, ור"ל לרבה דאמר לעיל י"ח דאדרבה דולד שני לד"ה קרב משום דאקראי בעלמא הוא ע"ש.
<h2>דף כא.</h2>
רש"י ד"ה הוא עצמו וכו', חזי להקרבה. הס"ד, ומה"ד ולאו אוליד חד זכר בתמיה. הס"ד, ומה"ד מאי. ד"ה מתני' הרי אלו כבכור ומעשר וכו', מום ונפדו. [צ"ל] מום לא יפדו אותן, הס"ד. ד"ה חוץ מן הבכור ומן המעשר וכו', שאין הנאתן להקדש. [צ"ל] שאין הנאה להקדש. שם, לא מזלזלינן בקדשים. נפל בהן מום, בבכור ומעשר אינו יכול להוציאן מקדושה דבבכור כתיב לא תפדה ובמעשר כתיב לא יגאל. חוץ מן הבכור והמעשר, שאין באין לכתחלה מחוצה לארץ כשאר כל הקדשים. שהבכור כו'. [צ"ל] לא מזלזלינן בקדשים אבל שאר קדשים שהוממו נמכרים באטליז שהנאתן להקדש קפצי עלייהו זבינא ונמכרים ביוקר. הס"ד ומה"ד ויש להם פדיון. לשאר קדשים להוציא לחולין ליגזז וליעבד. הס"ד ומה"ד ולתמורתן נמי פדיון לאחר שהוממו. הס"ד ומה"ד חוץ מהבכור והמעשר שאע"פ שהוממו אינו יכול להוציאו מקדושתן דבבכור כתיב לא תפדה ובמעשר כתיב לא יגאל ותמורתן נמי אין להן פדיון. הס"ד ומה"ד שאר קדשים באים מחו"ל כדאמרינן במנחות כל קרבנות הצבור והיחיד באים מחו"ל חוץ מן הבכור והמעשר שאינן באין לכתחילה מחו"ל אבל אם באו תמימים יקרבו ויאכלו במומן לבעלים בכור לכהן ומעשר לישראל. כולה מתני' ר"ש וקא מפרש מה טעם בכור ומעשר לא באים מחו"ל כשאר קדשים. הס"ד ומה"ד שהבכור כו'. ד"ה שהבכור והמעשר יש להן פרנסה במקומן וכו', יעלו הן עצמן ויקרבו. [צריך להוסיף] פרנסה תקנה כעין דגרסינן [ב"ב י"ד ע"א] (פרנסת האדון) [פרנסת הארון]. ד"ה לא מחייב, לא יהיה בו. [צ"ל] לא יִהְיֶה לא יְהַיֶה לא יטיל בו מום, הס"ד. ד"ה ותיבעי בתשיעי של מעשר וכו', בכורות התשיעי. [צ"ל] בכורות ולא קרב התשיעי. ד"ה וקידשה לעתיד לבא וכו', להקריב. ואי לא קידשה וכו'. [צ"ל] להקריב. הס"ד, ומה"ד ה"ג מעשר שני לא לבעי. כלומר כי היכא דפשיטא ליה דאין בכור קרב מעשר נמי אינו נאכל ואמאי מספקא ליה טפי ממעשר. ל"א גרסינןא). [שיטה מקובצת]. א) נראה דצ"ל גרסינן אפילו בכור נמי תבעי לך, כלומר דאי לא קידשה וכו'.
<h2>דף כג.</h2>
גמ', דבר זה מחלוקת רבי ורבנן, ל"א הניחא לרב הונא אמר רב הכל מודים כו' מתה בין נתכפר באבודה בין נתכפר בשאינה אבודה ההיא חטאת דפיישא מתה איכא למימר מאי הקריב הקריב לשחיטה מדעתו ואח"כ נמצאת חטאת האבודה ונתכפר בה הראשונה דהקריב מדעתו תמות ואיכא למימר אפילו רישא רבי היא אלא לרבי אבא אמר רב דאמר הכל מודים שאם נתכפר בשאינה אבודה דפיישא מתה על מה נחלקו על נתכפר באבודה דרבי סבר מפריש לאבוד כאבוד דמי ורבנן סברי לאו כאבוד דמי ואע"ג דהביא מאלו ולא הביא מאלו מעות דפיישא יפלו לנדבה אלא פשיטא סיפא רבי היא דאמר מפריש לאבוד כאבוד דמי רישא רבנן כו'. גופא. עי' תוס' זבחים דף קי"ב ע"א. ואע"ג דהביא מאלו ולא הביא מאלו. גליון תימה דילמא הא הביא מאלו רצה לומר כשנתכפר בשאינה אבודה דכ"ע מודו דאבודים ילכו לים המלח וי"ל דאין ה"נ אלאא) דא"נ שני קא סמיך דה"נ מצי למיפרך מסיפא המפריש חטאת ואבדה והפריש מעות תחתיה ולא הספיק ליקח עד שתמצא בעלת מום דתמכר ויביא מאלו ומאלו משמע דאי נמצא תמימה תקרב והמעות ילכו לים המלח והיינו כרבי דאי כרבנן כיון שנתכפר באבודה המעות לנדבה (וההיא) ואפירכא דמצי למיפרך סמיך דע"כ סיפא כרבי. מהר"י ז"ל. [שיטה מקובצת]. א) אולי צ"ל אלא דעל יביא מאלו ומאלו דסיפא סמיך דה"נ וכו'.
<h2>דף כו:</h2>
גמ', ש"מ קדושת דמים נדחה וש"מ בעלי (מומין) נדחין ושמע מינה דיחוי מעיקרו הוי דיחוי אמר, [צ"ל] ש"מ בע"ח נדחין וש"מ קדושת דמים מדחה וש"מ דחוי מעיקרו הוי דחוי אמר. תיקו. ברוב ספרים תופסים כאן פיסקא ואם משאמר (תמורת) [הרי זו] שלמים כו' פשיטא אמר רב פפא כו'0א). מתני' זו חליפת זו, [צ"ל] זו חליפי זו, אות ת' נמחק. לעשות דמים, [צ"ל] לעשות לו דמים. גמ', אמר חליפת זו, [צ"ל] אמר חליפי זו, אות ת' נמחק. סלקא דעתך לישנא, [צ"ל] סלקא דעתך דתחת לישנא. מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, ל"א קדשים בדה"ב [מי] מיתפסי פדיונן והתניא קרבן יצאו קדשי בדה"ב שאינן קרבן. [שיטה מקובצת]. א) ר"ל דברוב ספרים גרסי גם כאן פשיטא וכו' א"ר פפא וכו' כמו דאיתא לעיל (דף כ"ה סע"ב).
<h2>דף כז.</h2>
גמ', הבהרת דאחולי, [צ"ל] הבהרת ומשמע לישנא דאחולי. זהב והלכך גבי קדשי מזבח דעבדין תמורה לישנא כו' דלא עבדין תמורה, [צ"ל] זהב והואיל וכך לא מסר הכתוב אלא לחכמים גבי קדשי מזבח דעבדי תמורה לישנא כו' דלא עבדי תמורה. מזבח משכחת לה לישנא דאחולי הוא כגון, [צ"ל] מזבח זימנין דמשכחת לה לישנא דאחולי כגון. תיבת הוא נמחק. בבעל מום נמי משכחת לה לישנא דאחולי ומשכחת לישנא, [צ"ל] בבעל מום נמי זימנין משכחת לה לישנא דאחולי וזימנא משכחת לה לישנא. לאתפוסי ולקי, [צ"ל] לאתפוסי. מתכוין ולקי. איסורא היו לפניו, [צ"ל] איסורא. ולאחולי הוי היו לפניו. דהקדש ותרוייהו לקי, [צ"ל] דהקדש ובתרוייהו לקי. מי אמרינן מדתמימות תחת תמימות לאתפוסי תמימות נמי תחת בעלת מום לאתפוסי, [צ"ל] מי אמרינן מדהני תרתי תמימות תחת תמימות לאתפוסי ההוא בהמה תמימה של חולין נמי תחת בהמה של הקדש בעלת מום לאתפוסי. וארבע בהמות של חולין ואמר, [צ"ל] וארבע בהמות של חולין תמימות ואמר. לקי בארבע מלקיות או, [צ"ל] לקי ארבע מלקיות או. איסורא והוי בתרייתא לאחולי הוי תיקו, [צ"ל] איסורא והך בתרייתא לאחולי הוי תיקו ל"א בעי אביי היו לפניו שתי בהמות של קדש ואחת בעלת מום ושתי בהמות תמימות של חולין ואמר הרי אלו תחת אלו מי אמרי' מדתמימה תחת תמימה לאתפוסי תמימה תחת בעלת מום נמי לאתפוסי או דלמא תמימה תחת תמימה לאתפוסי דחזיא אבל תחת בעלת מום לאחולי דבעלת מום הא לא חזיא ואת"ל הכא כיון דבעא למימר חדא לאתפוסי וחדא לאחולי תרוייהון תפסא ותרוייהון כי הדדי דמגו דבעי לאתנוחי ידיה על ההיא דבעלת מום מדלא אתנח ידיה אלא על תרוייהון דחולין תפסן אלא היו לפניו שתי בהמות של קודש ואחת מהן בעלת מום ושלש בהמות של חול תמימות ואמר הרי אלו תחת אלו מהו מי אמרינן מדהני תרתין בהמות לאתפוסי ההוא בהמה תמימה של חול תחת בהמה של קדש בעלת מום נמי לאתפוסי א"ד ההוא בהמה של קדש [בע"מ] לאחולי והאי דלא אתנח ידיה עלה דההיא דבהדי בעלת מום משום דסבר רובא עדיף בעי רב אשי רמי רמויי חדא להדי חדא לישנא אחרינא רמי רמויי להדי הדדי ואמר הרי אלו תחת אלו מאי מי אמרינן כיון דרמי חדא להדי חדאא) ההיא בעלת מום מתחלה או דלמא בחד דיבוריה אזלינן ל"א בתר רבוותא תיבעי. לעשות דמים [דבר תורה] והא תנן. [צ"ל] לעשות דמים והא אנן תנן, תיבות דבר תורה ל"ש ונמחק. [שיטה מקובצת]. א) נראה דצ"ל להדי חדא הרי בעלת מום מתחלה.
<h2>דף כט:</h2>
רש"י ד"ה ואי איצטריך לך שקול מעכשיו וכו', דסד"א אתנן הוי. [צריך להוסיף] קמ"ל. אבלא) הקדישתו דאיתיה בשעת ביאה אימא לחול עליה אתנן למפרע בשעת הקדשה ולא חייל עליה קדושה מעיקרא באמירה. ד"ה בטלה זה וכו', אתנן מיד. [צריך להוסיף] ואע"ג דלא בא לידה עד י"ב חדש הוי אסור, הס"ד. ד"ה טלה סתם וכו', בעלמא הוא ואין אתנן אלא כו' ביאה. [צ"ל] בעלמא הוא דאין אתנן אלא כו' ביאה. הס"ד, ומה"ד בטלה זה אמאי אסור והא מחוסר משיכה ולא קניא לה בשעת ביאה ולא חייל עליה איסור אתנן. ד"ה מאי טעמא ילפי מהדדי, במה מצינו. [צריך להוסיף] זונה ישראלית בלאו דלא יקח כדכתיב לא יחלל זרעו בעמיו שזרעו מיוחס אחריו. מתיב כו' ותיובתא דאביי א"ל אביי כי קתני הא בעריות שאין קדושין תופסין בהן והא קתני סיפא כו' והני תפסי דחייבי לאוין נינהו ואפ"ה קתני ברישא אחת זונה עובדת כוכבים ואחת זונה ישראלית אתננה אסור וקשיא לאביי הא מני ר"ע דאמר בפ' החולץ אין קדושין תופסין בחייבי לאוין הילכך כעריות דכריתות דמיא. מה אלמנה לכה"ג דלא תפסי בה קדושין אף אתנן של זונה דלא תפסי בה קדושין והיינו אסור כאביי. ולרבא דאמר כל זונה הוי אתנן מאי שנא דקתני כגון אלמנה אפי' פנויה נמי דהא רבא לא דריש האי תועבה כאביי. לא לקי. כה"ג הבא עליה אף אתנן זונה מסתמא לא מיתסר עד דאמר לה בהדיא הא לך אתנן אבל בסתמא מתנה בעלמא הויא דלאו זונה היא בחדא בעילה בסתמא ודלא כר"א אבל היכא דזונה מעיקרא היא לרבא נמי אסור ואתנן זונה בסתמא היא ואפילו פנויה לישנא אחרינא גרסינן והני קדושין תופסין בהם ר"א היא. רש"י כת"י. [שיטה מקובצת]. א) נראה דמתיבת אבל הוא תחילת הדיבור והוא הגה בדברי רש"י דאחר ד"ה דר"א גופה וכו' צריך להתחיל הדיבור אבל הקדישתו וכו'.
<h2>דף לד.</h2>
תוס' ד"ה אם אפשר וכו', (כלל). [צ"ל] א) כ"ת, תיבת כלל נמחק, נ"ל שהוא ר"ת כי תירוצו. ד"ה ונשרפין מותרין. [צ"ל] נשרפין דהקדש מותרין. שם, דאפרן מותר והתנא. [צ"ל] אפרן מותר והתנא, אות ד' נמחק. [שיטה מקובצת]. א)0צ"ל הך תירוצא לא קאי וכו'.
